מאמר פרשת אמור

המומים הפוסלים בכהונה - בין הנראה והנסתר 

המומים הפוסלים בכהונה - בין הנראה והנסתר פתיחה: 

מהות המומים בכהונה בפרשתנו נזכרו המומים של הכוהנים שפוסלים אותם מלכהן בקודש. הרמב"ם מנה אותם בדייקנות ומניינם מגיע עד למאה וארבעים מומים, כולם מומים שבגלוי. כלומר, אם רחמנא ליצלן אין לכהן טחול או כבד או לב או ריאה - הוא כשר להיות כהן, אך אם יש לו איזה שהוא צלקת בעינו - הוא פסול לכהונה. ואם עבד, עבודתו פסולה. לא זו בלבד, אלא שחכמים הוסיפו על המומים של הכוהנים שהם נזכרים ונמנים בפסוק. כדברי המשנה: "הוסיפו חכמים עוד שני מומים שהם מראית העין" (בכורות מג ע"ב). כלומר, מדאורייתא עבודתו לא תהיה פסולה, והחכמים אמרו שהוא לא יעבוד. כהן שנשרו ריסי עיניו או שיניו פסול מלשמש ככהן - מום מפני מראית העין. 

מדוע המומים פוסלים בכהנים? לכאורה, הפסוק עצמו עונה על כך: "איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב... כי כל איש אשר בו מום לא יקרב" (ויקרא כא, יז-יח). רש"י מסביר שהקושי בפסוק הוא כפילות - מדוע באמת פסול בעל מום להקריב? משיב רש"י: משום שהקרבת קרבן בעל מום לפני הקדוש ברוך הוא אינה ראויה. רש"י מתבסס על הפסוק בספר מלאכי (א, ח): "וכי תגישון עיוור לזבוח אין רע, וכי תגישו פיסח וחולה אין רע, הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך". כלומר, אם היית מביא לשר קרבן כזה, האם היה מסכים לקבל אותו? אם כך, איך אתה רוצה לתת קרבן כזה לקדוש ברוך הוא? הספורנו מרחיב: "כשם שקרבנות עם מום פסולים להקרבה, כך כוהנים בעלי מום פסולים להקרבה". הוא מוסיף: "אין לבוא לשר ומלך בלבוש קרעים... צריך לבוא יפה לפני המלך". הספורנו מביא ראיה מהפסוק על דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, שהיו "בלי מום וראויים לעמוד לפני המלך" (דניאל א, ד). רואים שבוחרים אנשים בלי מום לעמוד לפני המלך, ולכן בוחרים גם בכהנים בלי מום כדי להקריב לקדוש ברוך הוא בבית המקדש. והנה עולה שאלה מטרידה ביותר: הרי האדם היה אמור להקריב בעצמו. רק שהוא אינו יכול להקריב בעצמו, משום שהקדוש ברוך הוא אמר שלא הוא יקריב, אלא הכהנים יהיו השליחים שלו. והגמרא קובעת שהכהנים הם שליחים של הקדוש ברוך הוא, וגם שליחים שלנו. אם כן, אני בוחר בשליח כדי לייצג אותי. השאלה היא: אם אני הולך לבחור עורך דין שייצג אותי, האם אבחר אותו לפי ההופעה שלו? אנו מוצאים בגמרא במסכת סנהדרין (צא ע"א) סיפור ידוע, שכאשר באו זקני אומות העולם וביקשו לדון לפני אלכסנדר מוקדון, עמד כנגדם יהודי פיקח מאוד, וכתוב שם "גביהא בן פסיסא", שהיה גיבן. הוא היה גיבן והצליח לענות תשובות כל כך חכמות עד שהם ברחו, והותירו את השדות שלהם עבורנו. והנה, בכל זאת לא אמרנו שאם הוא גיבן, הוא לא ראוי לדבר לפני המלך. אם הוא יודע לייצג אותנו, אז הוא מייצג אותנו. ראוי לספר סיפור מעניין הנוגע לענייננו. בעיר ראדום חיפשו שליח ציבור לימים הנוראים. היו שני מועמדים: אחד מהם היה יהודי ירא שמיים ובר אוריין, אבל היה לו קול צרוד. ומולו התמודד חזן שהיה בעל קול נפלא, אך יראת השמיים שלו לא הגיעה לזו של המועמד הראשון, וגם לא בידיעת התורה. הרב של ראדום רצה את היהודי הגדול יותר בתורה, ואילו פרנסי הקהל רצו את החזן. מה עושים? הלכו להביא את המחלוקת לפני האדמו"ר מלובביץ'. הרב טען שצריך שיהיה שליח ציבור אדם מרומם יותר, והפרנסים אמרו: "מה אפשר לעשות? אנחנו יודעים מה שהקהל רוצה, והקהל מתרגש יותר מחזן שיודע לשיר בנעימה, וזה ימשוך את הקהל אחריו, והתפילות שלו יהיו אחרות. הקהל מתרגש יותר מהתפילה של החזן מאשר מהתפילה של היהודי הגדול, אך הצרוד". אמר הרבי: "תשמעו, אם מה שנדרש מהחזן הוא שהוא באמת מרגש את הקהל, אז החזן אכן מרגש יותר. אבל עד כמה שאני מבין, נדרש מהחזן שירגש את הקדוש ברוך הוא. ואת הקדוש ברוך הוא מרגש יותר אדם שכל השנה עובד אותו, ולומד את תורתו, ומוצא למילים של התפילה מקום בלבו. אם כך הוא מרגש את הקדוש ברוך הוא, אז כדאי לכם לבחור ביהודי הנעלה יותר להיות שליח ציבור". עומדים לפנינו שני יהודים המועמדים לכהונה. אחד מהם הוא גדול הדור בלימוד, בקדושה, בטהרה, בהשגות, אוהב הבריות ומתפלל בכוונת הלב. אך יש צלקת לבנה בעינו - ככה הוא נולד. והשני, הוא לא יודע לקרוא, אבל אין לו מום. הוא לא יודע לקרוא, לא יודע לכתוב, ואף אוכל נבלות וטריפות לתיאבון, לא להכעיס חלילה. את מי נבחר? התורה מחייבת אותנו לבחור את הכהן שאינו בעל מום, אף אם הוא עם הארץ, ולא לבחור את גדול הדור, בגלל שבזה יש צלקת בעינו ובשני אין מום. איך אפשר להבין גזירה זו? עלינו להבין את הדברים לעומקם. הרי אנחנו יודעים שהכוהנים, כפי שאמרנו קודם, הסכימו כולם שהכוהנים הם שלוחים של הקדוש ברוך הוא. השאלה האם הם גם שלוחים שלנו? נפקא מינה להלכה: אם נדרתי הנאה מכהן מסוים, האם מותר לו להקריב את הקרבן שלי? אם הוא שליח שלי, אז אסור לו להקריב עבורי את הקרבן. אם הוא רק שליח של הקדוש ברוך הוא, הוא חייב להקריב עבורי את הקרבן. מה הקדוש ברוך הוא רוצה מהאדם? יש גמרא מפורשת וידועה מאוד (סנהדרין קו ע"ב): "רחמנא ליבא בעי" - הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב של האדם, את הכוונה של האדם, את הרוממות של האדם. הרמח"ל כותב ("דעת תבונות" סימן קח): "ייתכן ששני יהודים יעשו בדיוק את אותו מעשה ולא יימצא שום הבדל ביניהם, ממש אותו מעשה, ועדיין ההבדל ביניהם כמרחק שמיים וארץ, כי אחד עושה את זה עם לב טהור ואחד עושה את זה עם לב פחות טהור". הגמרא אומרת (סוכה כח ע"א): "שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן. הקטן שבהם היה רבי יוחנן בן זכאי". ריב"ז לא הניח מקרא ומשנה, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קל וחומר וגזירה שווה, תקופות וגימטריאות, משלות כובסים ומשלות שועלים, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, דבר גדול ודבר קטן, הוויות דאביי ורבא ומעשה מרכבה. לא היה דבר שהוא לא ידע - וזה היה הקטן שבכולם. אז מה היה הגדול שבכולם? הגדול שבכולם היה יונתן בן עוזיאל. מה הוא ידע יותר ממה שידע רבי יוחנן בן זכאי שכבר ידע הכל? לא כתוב שם שהוא ידע יותר, רק כתוב שם "שכל עוף שהיה פורח מעליו היה נשרף" (סוכה כח ע"א). הרמח"ל מסביר שאנחנו לומדים את אותה תורה שלמד רבי יוחנן בן זכאי. למה העוף לא נשרף כשהוא עובר מעלינו? זו אותה תורה של אותו נותן התורה. אבל אנחנו כנראה לומדים אחרת - הלב אחר, הכוונה אחרת, טהרת הלב אחרת. לכן יכולים שניים לעשות אותו מעשה עצמו וההבדל ביניהם כהבדל בין יום ולילה. מסופר על רבי ישראל מרוז'ין, נכדו של המגיד הקדוש ממזריטש (או יותר נכון, נינו). נכדו של רבי אברהם המלאך, בנו של רבי שניאור זלמן מלאדי. הוא פעם סיפר על המגיד ובני חבורתו: "פעם ישבו בני החבורה והגיע שליח מביתו של המגיד הקדוש ואמר שהרבי רוצה לישון. אתם מדברים בסודות תורה ובדברים שמרעישים עולמות, והרעש מפריע לרבי לישון. הוא מבקש שיפסיקו להרעיש, שייתנו לרבי לישון". כולם הפסיקו לדבר בסודות תורה והשליח חזר. כעבור כמה דקות הוא חוזר: "הרבי אומר שיש לכם מישהו שחושב בניגונים גבוהים". אכן, מצאו את רבי אהרן הגדול מקרלין עומד ליד הקיר וחוזר בעל פה על שיר השירים. "הרבי מבקש שתפסיק לחזור על שיר השירים הזה, זה מעורר מלאכים ואופנים ושרפים וחיות הקודש וזה מפריע לרבי לישון". אמר רבי ישראל מרוז'ין: "מה רואים מכאן? רואים ששינה של המגיד יותר חשובה משיר השירים של רבי אהרן הגדול". כי גם אם איננו יודעים מה ההבדל בין המגיד לבין התלמידים שלו - הם היו כמלאכים, אבל הוא היה יותר. ואדם גדול שעושה דבר קטן - זה יותר מאשר אדם קטן יותר שעושה דבר גדול. בספר "עבודת ישראל" של המגיד מקוז'ניץ, בפרשת שמיני, הוא מדבר על המאכלות האסורות - שרצים ורמשים. מהו שרץ? שרץ אסור לאכול. מהו שרץ? שרץ הוא מי שרומס על הארץ, נמצא על הארץ, ממש רובץ על הארץ. מצד שני, קוראים לו "שרץ", כלומר הוא רץ כל הזמן. מישהו שרץ וממש ממהר, אך לא מתקדם - מצד אחד הוא רץ, מצד שני הוא לא מתקדם. המגיד מקוז'ניץ מספר שראה את הבעל שם טוב בחלום ושאל אותו: "למה כשהתחלתי להסתופף אצל הצדיקים, הרגשתי ממש איך שאני מתעלה מיום ליום? והיום, לכאורה אני כבר הרבה יותר גבוה, אבל איני מרגיש שאני מתקדם. כמו אתמול כך היום, כמו היום כך מחר - אני מרגיש שאני מתקדם במקום". ענה לו הבעל שם טוב: "האם לא תבין? ילד קטן נכנס לחדר (לבית הספר). ממש רואים התקדמות מיום ליום. יום אחד הוא לומד את האלף-בית, יום ראשון הוא כבר מכיר את הצורות, אחרי שבוע הוא כבר יודע את האותיות, אחרי עוד שבוע הוא כבר יודע קצת את הנקודות. כעבור חודש הוא כבר יודע להתחיל לצרף אותיות, ואחרי שנה הוא כבר יודע לקרוא קצת רהוט". אז מאשרים התקדמות מיום ליום. כשהוא מגיע לישיבה, אז הרי לכאורה הוא מתווסף על הכלל. הוא כבר לומד עוד גמרא ועוד גמרא, והוא מתקדם. אך אין להשוות את ההתקדמות שלו מיום ליום כשהוא בישיבה להתקדמות שלו כשהיה ילד בחדר. מה הוא למד שם? הוא למד שם לצרף אותיות. וכאן הוא ממש מעשיר את ידיעותיו, עוד דף ועוד דף, אבל הוא כבר כל כך גבוה עד שהתקדמות עצומה לא ניכרת בכלל. וכך כתב המגיד: "כשהתחלת, נדמה לך שאתה יודע מה יש, אבל כשאתה כבר גבוה, אתה פוסע הרבה יותר ואתה לא מרגיש שאתה בהתקדמות, בגלל שאתה כל כך גבוה". השרץ הוא באמת כמעט לא זז, הוא כל כך קטן שהוא לא זז, אבל כדי לזוז קצת הוא מוכרח לרוץ כל הזמן. כי אם לא היה רץ כל הזמן, אז הוא ממש היה נשאר במקום. למה הדבר דומה? כשהאמא עושה צעד אחד - ילד קטן רץ אחריה כל הזמן כדי להשיג את הצעדים שלה. היא הרי הולכת לאט והוא רץ. הוא קטן, הוא חייב לרוץ כדי להשיג את מה שהיא עושה בצעד. מה רוצה הרבי מקוז'ניץ לומר? הוא רוצה לומר שמה שאדם גדול עושה בצעד כלאחר יד - אדם קטן לא יכול לעשות אפילו בריצה. כי ככלות הכל - אתה קטן, והגדול הוא גדול. בספר "נועם אלימלך" מסופר על בעל התולדות יעקב יוסף שאמר: "הייתי מוכן לתת את כל התורה והמצוות שיש בידי, כדי להשיג את מה שהבעל שם טוב השיג בעישון המקטרת שלו". הגמרא במסכת שבת (דף קיב ע"א) אומרת: "אם ראשונים כמלאכים, אנו כבני אדם. ואם ראשונים כבני אדם, אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר". מה אומרת הגמרא? מישהו מאיתנו יודע מה הוא מלאך? ובכל זאת, האם מישהו מאיתנו באמת דומה לחמור? הגמרא מלמדת שאם אנו רוצים להגדיר את עצמנו מול דורות הראשונים, אז זה לא שהם ידעו יותר ואנחנו פחות, לא שהם קיימו יותר מצוות ואנחנו פחות, אלא שהם היו מהות אחרת. כמו שמלאך ואדם הם שתי מהויות, ואי אפשר בכלל להשוות - אם חמור יעבוד כל החיים שלו, כל מה שהוא עושה טבוע בחותם החמוריות; ובן אדם כל מה שיעשה טבוע בחותם של אדם; ומלאך הוא מלאך - זו מהות אחרת. אם אדם יעשה את הדבר הפשוט ביותר - אדם עושה את זה, ואלף חמורים לא יכולים להשתוות אליו. ואנחנו צריכים לדעת שזה ההבדל בינינו לאנשים גדולים. זה לא שהם עושים יותר מאיתנו או יודעים יותר מאיתנו - הם במהות אחרת, וכל דבר שהם עושים, הם עושים אותו אחרת. הרב יוסף שלמה כהנמן (הרב מפוניבז') אמר באחת השיחות שלו: "הייתי במחיצתו של החפץ חיים, וניסיתי לעמוד על סודו". מה היה סודו של החפץ חיים? ידענו מהמון אנשים שהיו במחיצתו של החפץ חיים, שלא ראו עליו שום דבר מיוחד. והרב מפוניבז' אמר: "אני לא יכול להגדיר לכם מהו החפץ חיים, רק ידעתי דבר אחד - כל מה שהוא עושה זה אחרת". התפילה שלו היא אחרת, הלימוד שלו הוא אחר, השיחה שלו היא אחרת, הדיבור שלו הוא אחר, האכילה שלו היא אחרת. כל מה שהוא עושה טבוע בחותם של אדם גדול. הגמרא (זבחים צא ע"א) שואלת: כשיש לנו שני דברים שעומדים בפנינו, מה צריך לעשות קודם? ישנם כללים: תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם; מקודש ושאינו מקודש - מקודש קודם. השאלה של הגמרא הייתה: תדיר ומקודש - איזה מהם קודם? הגמרא מביאה ראיה: בקורבנות שבת יש את הקורבן התדיר שהוא קורבן תמיד, שמקריבים אותו בכל יום. ויש את מוסף שבת שהוא קורבן מקודש, קרבן של שבת. ואנו רואים שקודם מקריבים את התמיד, ורק לאחר מכן את המוסף. אם כן, תדיר קודם למקודש. הגמרא דוחה זאת: "בשבת גם התדיר מקודש יותר". כלומר, כל דבר שנעשה בשבת, מעצם זה שהוא נעשה בשבת, נהיה מקודש. ה"חיי אדם" (הלכות שבת) מביא את הגמרא הזאת ואומר: "אם כך, גם המוציא של שבת זה לא המוציא של יום חול, גם ברכת המזון של שבת היא לא ברכת המזון של יום חול, גם לימוד בשבת הוא לא לימוד של יום חול". כי כל מה שנעשה בזמן מקודש נהיה מקודש יותר. הבן איש חי (פרשת בא) כותב בשם המקובלים: "ששעה של לימוד בשבת שווה לאלף שעות לימוד ביום חול" - מצד ההשפעה שלה בעולמות ובנפש האדם. מדוע? כי זה נעשה בזמן מקודש יותר. אז על אחת כמה וכמה אם זה נעשה על-ידי אדם מקודש יותר. אם אדם קדוש יותר אומר "המוציא" - אני כבר לא מדבר על זה שברור שהוא אומר את זה אחרת מאשר אני אומר את זה, הוא מתכוון אחרת ממה שאני מתכוון - אבל נניח שיהיו לשנינו אותן כוונות. פה עושה את זה אדם מקודש ופה עושה את זה אדם אחר. פה עושה את זה מלאך, לא עם הארץ. רבינו בחיי, בתחילת פרשת נח, אומר שבעיני הקדוש ברוך הוא, מומי האדם הם המידות הרעות. "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" - אומר רבינו בחיי: "בהמה תמימה זו שאין בה מום, אבל מהו אדם תמים? אדם תמים הוא שאין בו מידה רעה, אז הוא אדם שלם". הייתי מצפה לכך שהקדוש ברוך הוא יגיד לבחור בכהן שהוא יותר תמים מצד המידות שלו, מצד ידיעת התורה שלו, מצד ההשגה וההבנה שלו. ומה הולכת התורה ואומרת לי? שברגע שיש בו מום - אני מוותר על כל המעלות שלו. ולא זו בלבד שאוותר על גדול הדור, חכים ברזין דאורייתא, אלא שחז"ל באו והוסיפו עוד שני מומים מפני מראית העין. כלומר, ניתן לנו את גדול הדור, רק שנשרו ריסי עיניו, אז כבר אנחנו נבחר בעם הארץ בגלל שחז"ל אמרו לנו לא לקחת אותו. למה חז"ל שמו דגש על משהו חיצוני כמו ריסי עיניים? מה אכפת לחז"ל שאקח אותו? הרי חז"ל אמרו לנו להתעלם מכל המעלות שלו ולהתמקד בריסי העיניים שאין לו. מה מונח כאן? תשובת הדבר כתובה בספר החינוך (במצווה ערה): "משורשי המצווה" - למה כתבה התורה במצווה שלא יעבדו כהנים בעלי מום ואם הם עבדו, עבודתם פסולה? ענה בעל החינוך: "לפי שרוב פעולות בני האדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהם". מה לעשות? האדם מחשיב פעולות לפי מי שעושה את הפעולות. "וכל שהאדם חשוב במראהו וטוב במעשיו, אם הוא אין בו מום וכל איבריו פועלים כתקנם, ימצא חן בשכל כל בעל שכל טוב, בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו. ואם יהיה בהפך מזה, פחות בצורתו ומשונה באיבריו, אף אם יהיה ישר בדרכיו, לא יתאהרו פעולותיו כל כך אל לב רואיו". הלב שלנו לא שלם כשניתן קרבן לכהן צולע. "על כן באמת ראוי להיות השליח שהכפרה תלויה בו, איש חן, יפה תואר ויפה מראה, נאה בכל דרכיו, למען יתפשו מחשבות בני איש אחריו". אם נאמר את הדברים בפשטות: אדם רואה לעיניים, והאדם נוהה אחרי החיצוניות. כשכהן נאה, כשכהן שלם באיבריו יעבוד, אז אני אהיה מרוצה. אבל ברגע שכהן ייגש לעבודה ואני אבחן בו מום, אז עבודת הקודש תהיה זולה בעיניי, ואזלזל במום ובטפל. לכן אמרתי כבר, כל מומים שפוסלים בכהנים הם מומים שבגלוי ולא מומים שבסתר. כלומר, אם חסר לו טחול, אני לא רואה את זה, אז זה לא יפריע לי. אבל אם יש לו צלקת בעינו, או שנשרו ריסיו, או שאבדו שיניו - אז זה יפריע לי, ואם זה מפריע לי, אז עבודת הקודש תהיה זולה בעיניי. הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" (חלק ג', פרק מה) מייחס את זה בפירוש לשטחיותו של האדם. הוא מדבר על סדרה של מצוות שהתורה נתנה ביחס לבית המקדש, בגדי כהונה, ושהכהנים יהיו בלי מום. מדוע? כותב הרמב"ם: "מפני שההמון לא יגדיל אדם אצלם בצורתו האמיתית" - כלומר, הם לא יכולים לאבחן גדלות וללכת אחריה, גדלות רוחנית - "אלא בשלימות איבריו ויופי מלבושיו". מה אפשר לעשות? אנחנו שופטים בני אדם לפי הגובה, לפי המראה, לפי הבגדים. הגמרא (שבת קמה ע"ב) כבר אומרת לנו שרבי יוחנן היה קורא לבגדים "מכבדותא" - מלשון כבוד. כי האדם הולך שבי אחרי ראות עיניים וחיצוניות. האברבנאל מציין בעניין זה שחז"ל, כשהם מנו את מעלותיו של שליח ציבור, כתבו שהוא צריך להיות זקן ופרקו נאה, כלומר, הוא צריך להיות אדם נאה. מדוע? אם הוא צריך שהציבור ילך אחריו, הציבור נתפס לחיצוניות. רבינו ניסים גירונדי בדרשות הר"ן (דרוש החמישי) מביא את דברי הגמרא במסכת שבת (צב ע"א). הגמרא אומרת שם שלמשה רבינו היו מעלות - ומי לנו גדול ממשה רבינו? ובכל זאת לא מציינים את השלימות שלו, את השלמות האישית שלו, את השלמות הרוחנית שלו, אלא אומרים שמשה רבינו ניחן בכמה מעלות פרטניות. מה הן היו? הגמרא מביאה ראיה על כל דבר ועניין. הוא היה חכם ועניו, גיבור ועשיר ובעל קומה. אומר רבינו ניסים: "חכם ועניו - שלימות אישית שלו, אבל גיבור, עשיר, בעל קומה - זה כדי שדבריו יהיו נשמעים". רואים שלא היינו שומעים חלילה בקול משה רבינו אם הוא לא היה גיבור, אם קומתו לא הייתה עשר אמות, אם הוא לא היה עשיר (והרי בדור המדבר הוא לא היה צריך עשירות, לא חסר להם דבר). ובכל זאת, מתייחסים לאדם לפי פרמטרים חיצוניים. "והכהן הגדול מאחיו, אשר יוצק על ראשו שמן המשחה" – "הגדול מאחיו" אומרים חז"ל: "גדלהו משל אחיו". הכהן הגדול צריך להיות מצוין ומיוחד מכל שאר הכהנים בכמה דברים. אומרים חז"ל: בנוי (יופי), בחכמה, בעושר, בקומה. ומעניין שמכל הסדרה הזו, חז"ל לא שמים ראשונה את החכמה. בראשונה הם שמים את ה"נוי". שוב, הוא צריך לייצג אותנו, אנחנו אמורים ללכת אחריו, להיות מרוצים ממה שהוא עושה עבורנו, למנות אותו שליח שלנו בהסכמה מוחלטת, ומה פועל עלינו? לרוב קטנותנו - ה"נוי". הדר בית המקדש - כבוד שמים ודעת הבריות נראה כמה השקיעו ביופי בית המקדש. "זה א-לי ואנוהו" (שמות טו, ב) - ואנוהו אבנה לו נווה, אבל ואנוהו הוא גם "אתנאה לפניו במצוות". וחז"ל דרשו (שבת קלג ע"ב): "סוכה נאה" ו"לולב נאה". ועל אחת כמה וכמה שבית ה' צריך להיות נאה. ייפו את בית המקדש. לא רק מבחוץ, מבפנים הוא היה מצופה בלוחות זהב. למה? מי ראה אותו מבפנים? הרי ישראל לא יכלו להיכנס, רק הכהן שבלאו הכי נכנס לעבודה - שיתפעל יותר. ממה הוא התפעל? מזהב? והתשובה היא - כן. כי אם הכהן מתפעל ממראי עיניים, אז היהודים הפשוטים ודאי שמתפעלים ממראי עיניים. בית המקדש היה גבוה מאה אמה. הוא היה גבוה מאה אמה, אבל זה היה למעשה, אפשר לומר, אחיזת עיניים. מבפנים הוא היה רק חמישים  אמה, והייתה עלייה גבוהה, אחרת זה לא היה יכול להחזיק. היו צריכים לעשות חציצה באמצע כדי שהמבנה הגדול הזה יחזיק. כלומר, הכהן, כשהיה נכנס פנימה, היה נושא את העיניים ורואה היכל בגובה שלושים מטר. שלושים מטר זה מספיק גבוה, בעיקר באותם ימים, בהם לא הייתה בנייה כמו היום. היו בתים בני קומה, שתי קומות. לפתע היה מבנה של שלושים מטר בראש הר, אבל זה היה רק מבפנים - מבחוץ הגביהו אותו למאה אמה. מדוע? כי זה נתן התרשמות, כי אדם יראה לעיניים, ואנחנו מתפעלים יותר מבניין מגדלים בגובה של שישים מטר. אנחנו יודעים את הסוד הזה ולהבדיל, גם הסטרא אחרא יודעת את הסוד הזה. בספר דניאל (ג, א) מסופר שנבוכדנצר עשה פסל גבוה שישים אמות. מה הוא צריך לעשות פסל של עצמו בגובה כזה? כל אחד ממילא יודע כמה הוא גבוה. למה צריכים לעשות פסל של שישים מטר גובה? כנראה שהוא ידע את הסוד הזה, שאנשים מתפעלים מגובה. אנשים מתפעלים מקומה. אנשים מתפעלים מקומה מצד אחד, ומאידך גיסא אומר הפסוק: "חכמת המסכן בזויה" (קהלת ט, טז). הוא יכול לומר חידושים הכי נפלאים, אך מי ישמע לו? מי לנו גדול משלמה המלך? וברגע שהוא איבד את המלוכה והתחיל לסובב בחוסר כל, אף אחד לא האמין לו. למה לא האמינו לו שהוא שלמה המלך? היה פותח את פיו ומראה את החכמה שלו. הוא כנראה עשה זאת, ניסה כנראה לעשות זאת, אבל זה לא עזר. מדוע זה לא עזר? כי שומעים את זה אחרת כאשר זה מפי שלמה המלך ושומעים את זה אחרת כאשר הוא מסובב על הפתחים. הדברים האלו נכונים, הם אמת לאמיתה. ומי שלא יודע אותם, למעשה מרמה את עצמו. כי ככה אנחנו בנויים ואנחנו צריכים להכיר במגבלות שלנו ולהכיר בכך שאדם רואה לעיניים ולהכיר בכך שאדם מתפעל ממראה עיניים. הגמרא במסכת שבת (דף קיד ע"א) שואלת: מניין יודעים שבשבת מחליפים בגדים לבגדים נאים יותר? "מנא הני מילי דשינוי בגדים מילתא היא". מה השאלה של הגמרא? עמדתי בפני הגמרא הזאת ולא הבנתי מה הגמרא רוצה. וכי אין זה מובן מאליו שבשבת הולכים בבגדים יפים יותר? כנראה שהגמרא מדברת על מקרה שגם ביום חול לובשים כבר בגדים יפים, יפים מאוד, ובשבת צריך להחליף את הבגדים לבגדים עוד יותר יפים. וההלכה קובעת שיש בגדים לשבת ויש בגדים לחג, והבדל ניכר בין הבגדים של שבת לבגדים של חג. מניין זה? אומרת הגמרא שלומדים זאת מתרומת הדשן: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים" (ויקרא ו, ד). לתרומת הדשן יש צורך בבגדים פחותים יותר. מדוע? כי זו לא הייתה ממש עבודה, אז אם זו לא ממש עבודה אלא רק עבודה של הוצאת דשן, אז לובשים בגדים יותר פחותים. אבל זה רומז לנו שיש בגדים נאים, ומזה לומדים שדבר זה אסור, כי אתה סופג למעשה את החשיבות של כל עבודה ועבודה לפי הבגדים שאתה לובש בשבילה. אתה צריך להבחין שיש עבודה קדושה ויש עבודה קדושה עוד יותר, אז יש בגדים כאלו ויש בגדים עוד יותר מיוחדים. והכהן הגדול ביום הכיפורים היה נכנס פעמיים לקודש הקודשים. פעם היה נכנס עם הקטורת, ופעם היה נכנס לפנות את הקטורת, את המחתה. אומרת המשנה (יומא ז, ד) שבשתיהן היו לובשים בגדי לבן, ארבעה בגדים בסיסיים, אבל הבגדים של הבוקר היו חייבים להיות יקרים יותר מהבגדים של אחר הצהריים. מה זה משנה לנו? הוא נכנס עם בגדים, וביציאתו הוא מחליף אותם. ודאי, הוא מחליף אותם, ובאמצע הוא לובש את השמונה בגדים, ואחר כך הוא פושט את הארבעה בגדים. למה לא את הראשונים? כי קודם הוא נכנס להכניס קטורת, ואחר כך הוא רק מפנה. אז צריך להראות שיש הבדל בין להכניס קטורת לבין לפנות את הקטורת. ואיך אתה יודע שיש הבדל? בבגדים. אבל נראה כאילו עבור הכהן הגדול הבגדים לא משמעותיים עבורו - אין דבר כזה. הכהן הגדול ביום הכיפורים, שעליו אומר המדרש: "בשעה שהיה נכנס לקודש הקודשים, היה מלאך ולא בן אדם" - גם מלאך, בגוף של כהן גדול, עדיין מתרשם מכמה עולים הבגדים. בספר "דרש משה" של רבי משה פיינשטיין, כשהוא כותב על קין והבל, הוא מביא דבר נפלא. הוא מבקש להמליץ טוב על קין: למה הוא הביא מפרי האדמה הפחות לקרבן? מדוע קין לא הביא באמת מפרי האדמה המעולה יותר, הנפלא יותר? אומר רבי משה פיינשטיין שישנה גמרא מפורשת במסכת סוטה (דף מז ע"ב). הגמרא מביאה שם פסוק בספר עזרא, שכאשר חידשו את היישוב בירושלים והקדישו עוד חלק מהעיר, אז עזרא מספר שם שהוא הביא "שתי תודות גדולות". שואלת הגמרא, מה פירוש "תודות גדולות"? מה זה תודות גדולות, וכי יש תודות קטנות? אם נאמר ש"תודות גדולות" בא לציין את המשקל שלהן - "היכי חשיבא הא מילתא לפרושי אי נפישן אי זוטרן?" הקרבן הוא אותו קרבן, כולם זהים. מה אכפת לנו אם אפשר להתנאות? למה בעצם צריך לבחור את הקרבן הכי משובח ולהשתבח בזה לפני הקדוש ברוך הוא? הרי הכל שייך לו. מה אכפת אם אתה מביא קרבן גדול יותר או קטן יותר? "היכי חשיבא הא מילתא לקמיה דשמיא אי נפישן אי זוטרן?" אם הגמרא ידעה את זה, אז גם קין ידע את זה. קין ידע: "מה אכפת לקדוש ברוך הוא אם אני אביא פרי טוב ולא פרי פחות? פרי טוב ופרי פחות - שניהם שלו". אם לא אכפת לו, אז מדוע שלא אביא סתם פרי? למה שלא אביא בעצם פרי פחות? באמת, החשבון שלו היה חשבון צדק, על פי השכל. אך דבר אחד טעה - אדם לא מתנהג על פי השכל. אדם חי לפי הרגש, וברגש, ברגע שאתה מביא פרי פחות, עבודת הקודש נהיית מזולזלת בעיניך. אז ייתכן שכאשר הוא הלך להביא את הפרי הזה, הוא היה בגובה מרומים, אבל כאשר הוא הביא פרי פחות, הוא נפל ממדרגתו. מדוע? כי עבודת הקודש נהייתה מזולזלת בעיניו. הדברים נכונים. אדם מתפעל על ידי הרגש, וכאשר הוא רואה תלמיד חכם שיש חלילה רבב על בגדו, אין מה לעשות - התלמיד חכם יהיה מזולזל בעיניו ותורתו של החכם תהיה מזולזלת בעיניו. והגמרא אומרת שם על אותו תלמיד חכם את הפסוק הנורא והאיום: "כל משנאי אהבו מוות" (משלי ח, לו). מפרשים: "אלה אנשים שמשנאים אותי". וכאשר אנשים רואים את הרבב על בגדו של תלמיד חכם, מתחילים לשנוא כל מה שקשור לתלמיד חכם. מה קשור הרבב לתלמיד חכם? הוא גדול, הוא עצום, הוא פיו מפיק מרגליות, ואין לזה שייכות למידותיו. אולי הוא היה שקוע בלימודו ולא שם לב שמשהו נפל עליו. הוא הרי בעולמות העליונים, אבל אנחנו לא בעולמות העליונים, ואנחנו רואים וזה משפיע עלינו. ולכן, הפסוק של קידוש השם והאיסור של חילול השם, שממנו אנו לומדים שאדם חייב למסור נפשו על קידוש השם - הפסוק הזה כתוב בפרשת השבוע, ואיפה הוא כתוב? אחרי הפרשה של המומים: "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב). וזה בא ללמדנו שכל הפרשה של המומים היא פרשה שחלילה וחס עלולה להיות פרשה של חילול השם - אם יבואו בעלי מום, כהנים בעלי מום, ויקריבו את הקרבנות. אז השאלה הראשונה היא שאלה נפלאה, אבל יש לנו כבר תשובה טובה לא פחות. שאלנו: יש לך שני כהנים לבחור בהם, מי ייצג אותך? כהן אחד שהוא בקי בנסתרות, אבל הוא בעל מום. כהן שני שהוא עם הארץ, אבל אין בו מום. באמת, הייתי צריך לבחור את הכהן הגאון האדיר, אבל הואיל ואני רק אדם, ואני יודע שעם כהן בעל מום כמייצג שלי בעבודת הקודש, עבודת הקודש תהיה זולה בעיניי. אם כך, זו סתירה. יש לי פה חיוב וצלילה. החיוב שהוא יכהן, בגלל שהוא יעשה את עבודת הקודש כמו מלאך, והצלילה זה עניין של מראית העין של חילול השם. ושני הדברים עומדים על כף המאזניים - חילול השם גובר. מדוע? כי כל העולם כולו נברא בשביל כבוד שמים. "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו", אומרת המשנה (אבות סוף פרק ו), "לא בראו אלא לכבודו, שנאמר 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו'". אז אם כל העולם כולו נברא בשביל כבוד שמים, אז זה הדבר העיקרי והמרכזי, וכל מה שיפגום בו - אין שום דבר שיצדיק פגיעה בכבוד שמים. לכן קובעת הגמרא (יומא פו ע"א): אם אדם עבר על כל העבירות שבתורה, אז התשובה בצירוף יום הכיפורים, בצירוף ייסורים, יכפרו לו - חוץ מעבירה אחת ויחידה. אם יש בידו חילול השם, שום דבר לא מכפר עד מיתה. אז אם כך, אם יש לנו שני אנשים, אחד מהם צדיק גמור שעבירה בידו וכל המצוות בידו, רק עוון אחד של חילול השם; והשני עשה את כל העבירות שבתורה - הרי שנידון השני קל יותר, בגלל שהוא עבר על כל העבירות, אבל הוא לא עבר על הדבר העיקרי. בֶּאֱמֶת, אִישׁ יִשְׂרָאֵל סְלַנְטֶר, אוֹר יִשְׂרָאֵל, הָיָה אוֹמֵר: "לֹא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ מְדַבֵּר, אֶלָּא מִי שֶׁמְּדַבֵּר יוֹדֵעַ". כְּלוֹמַר, בְּהִתְחַבְּרוּת הָאָדָם עִם הַדִּבּוּר וּבְהַעֲמָדַת עַצְמוֹ לְדָרֵשׁ בָּרַבִּים, יִרְאֶה כִּי יֵשׁ בְּיָדוֹ הַיְכֹלֶת. אָכֵן, אֵין מְצִיאוּת שֶׁאֵין בָּאָדָם כֹּחוֹת מְיֻחָדִים, רַק שֶׁנִּמְצָאִים בְּהֶעְלֵם. וְכַבָּר שָׁגוּר בְּפִי הַבְּרִיּוֹת שֶׁהַתַּפְקִיד הוּא הַמְעַצֵּב אֶת הָאָדָם. בְּסִפְרוֹ "עֲבוֹדַת יִשָּׂשכָר" שֶׁל הָרַבִּי מִוּוֹלְבְּרוֹז', שׁוֹאֵל הוּא שְׁאֵלָה יְסוֹדִית שֶׁנִּדּוֹנָה לִפְנֵי כְּמֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה: מִי הֵחֵל בַּמִּנְהָג שֶׁבְּנוֹ שֶׁל הָאַדְמוֹ"ר יַעֲלֶה לִמְקוֹמוֹ אַחֲרָיו? מַדּוּעַ דַּוְקָא בְּנוֹ? הֲלֹא גַּם הָאַדְמוֹ"ר הָרִאשׁוֹן הָיָה לוֹ אָב שֶׁלֹּא הָיָה אַדְמוֹ"ר, וְהוּא גָּדַל וְנַעֲשָׂה לְאַדְמוֹ"ר, אִם כֵּן, מַדּוּעַ שֶׁבְּנוֹ יִהְיֶה שׁוֹנֶה? תְּשׁוּבָתוֹ מַעֲמִיקָה וּמַפְלִיאָה. הָאֱמֶת, הוּא אוֹמֵר, שֶׁאֵין מְקוֹר מְפֹרָשׁ בַּסְּפָרִים לְמִנְהָג זֶה, זוּלָת יְסוֹד אֶחָד - כָּל אֶחָד יָכוֹל לִהְיוֹת אַדְמוֹ"ר. אֶלָּא מָה? אֵין לָנוּ אֶת הַמַּשְׁאַבִּים וְאֵינֶנּוּ מַקְדִּישִׁים אֶת הַמַּשְׁאַבִּים לְכָךְ. מִכֵּיוָן שֶׁדּוֹרֵשׁ הַדָּבָר הַעֲמָדָה עַל כָּךְ מִגִּיל רַךְ, צָרִיךְ בֶּאֱמֶת לָלֶכֶת בַּמַּסְלוּל הַזֶּה וּלְהִתְרַכֵּז בּוֹ, הָאֱמֶת הִיא שֶׁהָיִינוּ צְרִיכִים לָקַחַת אֵיזֶה יֶלֶד שֶׁלֹּא יִהְיֶה וּלְגַדֵּל אוֹתוֹ לִהְיוֹת אַדְמוֹ"ר מִגִּיל שָׁלֹשׁ, כִּי זֶה מַה שֶּׁעָשָׂה אָבִיו שֶׁל הָאַדְמוֹ"ר הָרִאשׁוֹן. בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע הֶחְלַטְנוּ שֶׁהַדָּבָר הַנִּפְלָא בְּיוֹתֵר יִהְיֶה לָקַחַת אֶת הַבֵּן שֶׁל הָאַדְמוֹ"ר וּלְהַתְחִיל לְגַדֵּל אוֹתוֹ לִהְיוֹת אַדְמוֹ"ר. הָאֱמֶת, הוּא מַסְבִּיר, יָכֹלְנוּ לָקַחַת כָּל אֶחָד אַחֵר, כִּי הֲלוֹא "כָּל יִשְׂרָאֵל רְאוּיִים לִמְלוּכָה". דְּבָרָיו אֵלּוּ מַרְחִיקֵי לֶכֶת, אַךְ רַב בָּהֶם הָאֱמֶת. וְיֵשׁ לְצַיֵּן כִּי יְהוּדִי אֶחָד שָׁאַל אֶת הָאִמְרֵי אֱמֶת מִגּוּר, אֶחָד מִזִּקְנֵי הָאַדְמוֹרִי"ם הַחֲשׁוּבִים, כַּאֲשֶׁר נַעֲשָׂה לְאַדְמוֹ"ר בְּגִיל שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה: "רַבִּי, מַה הַהֶבְדֵּל בֵּינִי לְבֵינֶךָ?" כְּלוֹמַר, "הֲרֵי לֹא נוֹלַדְתִּי חָסֵר אוֹ בַּעַל מוּם, אֶלָּא שֶׁאַתָּה הִתְחַלְתָּ לַעֲבֹד מִמָּקוֹם הַרְבֵּה יוֹתֵר גָּבוֹהַּ מִשֶּׁאֲנִי הִתְחַלְתִּי". אָכֵן, זֶה נָכוֹן, אַךְ עֲדַיִן, יֵשׁ אֶת הָעִקָּרוֹן הַזֶּה שֶׁהַתַּפְקִיד הוּא הַמְעַצֵּב אֶת הָאָדָם. יֵשׁ אֶת הָעִקָּרוֹן הַזֶּה שֶׁבְּעִקָּרוֹן כָּל אֶחָד הָיָה יָכוֹל, אִם רַק יְטַפְּחוּ אֶצְלוֹ אֶת הַיְּכוֹלוֹת הָאֵלֶּה. חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אוֹמְרִים לָנוּ: "מִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם" (תַּעֲנִית ז ע"א). "הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי וְיוֹתֵר מֵחֲבֵרַי וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם". מַדּוּעַ לָמַדְתִּי מִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם? מִשּׁוּם שֶׁתַּלְמִידַי צִפּוּ מִמֶּנִּי, וְקָרְאוּ לִי לְהִתְעַלּוֹת. וְאִם צִפּוּ מִמֶּנִּי בְּעֵינַיִם תְּלוּיוֹת וְרָצוּ מִמֶּנִּי תְּשׁוּבָה, אֲזַי לֹא הָיְתָה לִי בְּרֵרָה, הָיִיתִי צָרִיךְ לָתֵת לָהֶם אֶת הַתְּשׁוּבָה הָרְאוּיָה וְהַשְּׁלֵמָה. וְכָךְ מִצֵּיתִי אֶת הַיְּכוֹלוֹת שֶׁלִּי, וּכְשֶׁמִּצֵּיתִי אֶת הַיְּכוֹלוֹת, זָכִיתִי לְהַצְלָחָה. גַּדְלוּת הַצַּדִּיקִים - מֵחֶזְיוֹנוֹת לְתוֹבָנוֹת אֵין לָנוּ הַשָּׂגָה בַּצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים, עַל פִּי מַה שֶּׁהָרַבִּי מִקוֹמַרְנָא מְסַפֵּר שֶׁפַּעַם אַחַת - אֲנִי אוֹמֵר אֶת הַדְּבָרִים בְּלִי שֶׁאֵדַע בְּדִיּוּק לְמָה הַכַּוָּנָה, אַךְ אֲנִי מְצַטֵּט אוֹתוֹ - "הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ הָיָה בְּקַדְמוּת הַמּוֹחִין" (כָּךְ הוּא כּוֹתֵב). בָּא אֵלָיו אֶחָד מִתַּלְמִידָיו וְעָמַד לְפָנָיו בְּמוֹרָא וְאָמַר לוֹ: "רַבִּי, יֵשׁ לִי שְׁאֵלָה". וְכַאֲשֶׁר אָמַר לוֹ אֶת הַמִּלָּה "רַבִּי", הֶחֱזִיר לוֹ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב אֶת כָּל הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁלּוֹ. מַדּוּעַ? הוּא בָּא וְאָמַר: "אַתָּה הָרַב וַאֲנִי הַתַּלְמִיד", וְאָז חָשַׁב הַבַּעַל שֵׁם טוֹב - "אִם אֲנִי רַב, אֲזַי אֲנִי יָכוֹל לִהְיוֹת רַב", וְלָכֵן לָקַח וְנָתַן לְעַצְמוֹ אֶת כָּל הַמַּדְרֵגוֹת הָאֵלֶּה. הַמַּגִּיד הַקָּדוֹשׁ מִמֶּזְרִיטְשׁ הָיָה אֵצֶל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, וְהוּא שָׁהָה אֶצְלוֹ חֲצִי שָׁנָה. בְּכָל פַּעַם הַבַּעַל שֵׁם טוֹב אָמַר לוֹ: "הִשָּׁאֵר עוֹד, הִשָּׁאֵר עוֹד", עַד שֶׁחֲצִי שָׁנָה הָיָה שָׁם, וּבִקֵּשׁ לְבַסּוֹף לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ. הֲרֵי הָיָה מַגִּיד בְּרוֹזְנָה וְהָיָה הַקָּהָל שֶׁלּוֹ שֶׁחִכָּה לוֹ שֶׁיַּחֲזֹר, וְהוּא לֹא יָכוֹל הָיָה לְהִשְׁתַּהוֹת עוֹד. אָמַר לוֹ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב: "הִשָּׁאֵר עוֹד קְצָת". שָׁאַל הַמַּגִּיד: "רַבִּי, לָמָּה אֲנִי חָשׁוּב לְרַבִּי?" הֲלוֹא הוּא כְּבָר הִכִּיר אוֹתוֹ וְהִשִּׂיג מִמֶּנּוּ סוֹדוֹת רַבִּים, וְהִכִּיר בּוֹ שֶׁהוּא "מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת" - אִם כֵּן מַדּוּעַ מִשְׁתּוֹקֵק רַבּוֹ שֶׁהוּא יִשָּׁאֵר עִמּוֹ? עָנָה לוֹ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב: "הַאִם אֵינְךָ יוֹדֵעַ שֶׁרַב הוּא כְּמוֹ בְּאֵר, שֶׁכָּכָל שֶׁשּׁוֹאֲבִים מִמֶּנָּה הִיא נוֹבַעַת יוֹתֵר?" כְּלוֹמַר, "תַּלְמִידִים מַפְעִילִים אוֹתִי כְּמַעְיָן, וּבַאֲשֶׁר יֵשׁ שׁוֹאֵב, יֵשׁ גַּם שֶׁפַע". סיפור על חשיבות היראת שמים בשליחות בעיר אחת היה נכד של אדמו"ר. הוא היה רבי בקהילה קטנה, אביו היה אדמו"ר, וסבו היה אדמו"ר, וגם הוא היה אדמו"ר, אך בקהילה קטנה. הוא היה תלמיד חכם עצום, באמת בקי ברזין דאורייתא ואיש מחשבה, אך חסידים לא היו לו. היה לו רק שמש אחד מהימן, שמש זקן, שהיה אצל אביו וגם אצל סבו. הוא היה מסור לרבי בכל לבו ונפשו, לרבי החדש הזה. השמש היה מתפלל עם הרבי בבית המדרש, היה הולך למטה ואוסף את המניין, כי למניין לא היה קשר לאותו רבי. השמש היה מגיע במנחה, במעריב, רץ למטה, מביא עשרה אנשים, הם מתפללים, ואחר כך הולכים. לרבי לא היו חסידים משלו, היה לו רק אותו שמש נאמן, שהיה אוסף את המניין ומביא את המזונות עם הצהריים, ועושה את כל מה שצריך לעשות. אך חייו של הרבי הזה, אפשר להבין, לא היו קלים. באותו מקום, באותה עיר היה בית מדרש ענק של חסידי בעלז. היו שם כמה מאות אברכים, אברכים חשובים מאוד, שנסעו לרבי מבעלז. ויום אחד הם באו אל הרבי ההוא בהצעה. אמרו לו: "רבי, לכם הרי אין מניין קבוע ולנו אין רב של בית הכנסת. בואו נעשה עסקה. תסגרו את בית המדרש שלכם, תבואו אלינו, תהיו הרב של בית הכנסת. בתנאי אחד - תפסיקו להיות אדמו"ר ותהיו רק רב. תתנו שיעורים ותגידו תורה, ובמוצאי שבת, שלישית, תשבו יחד איתנו. אנחנו נוסעים לבעלז, תסעו יחד איתנו. פשוט תהיו מבחירי חסידי בעלז. תפסיקו להיות אדמו"ר ותהיו רב". פתאום האירו עיניו של אותו רבי. במקום לחפש את העשרה למניין, כאשר אין לו קשר אמיתי בין האחד לשני ולהיות תלוי בשמש זקן, הוא יכול פתאום להשיג קהל - ובאמת קהל ייחודי מאוד. אבל לעומת זאת, הוא לא רצה לעשות שום צעד בלי עצה. הוא חשב שאולי כבוד אבותיו עומד על כפות המאזניים. הרי אביו היה אדמו"ר, וסבו היה אדמו"ר, ופתאום הוא יתפטר? אולי בשמיים יביטו עליו בעין לא טובה? לכן הוא לא רצה לעשות שום דבר בעצמו. הוא נסע לשינווא, לשאול את הרבי משינווא, האם להסכים להצעה הזאת או לא. הוא נטה מאוד להסכים לזה, זה ממש היה מושיע אותו משני העולמות. גם יכול להרביץ תורה וחכמה וגם יהיה לו קהל משלו. הוא בא לרבי משינווא ושטח את השאלה שלו. אמר לו הרבי: "תגיד לי, ואם לא תקבל את ההצעה, מה יהיה?" הוא ענה: "מה יהיה? מה שעד עכשיו". "ואיך חסידים יש לך?" שאל הרבי. "מה אפשר לעשות?" ענה, "יש לי את השמש הזקן הזה, שאוסף את המניין, זה מה שיש לי". אמר לו הרבי: "אם יש לך חייל אחד, תהיה מפקד. עדיף להיות סולטן עם חייל אחד, מאשר להיות גנרל עם הרבה חיילים". זה עמוק מאוד. לטובתך זה כדאי לך, מפני שברגע שיש לך חסיד ואתה האדמו"ר - זה מחייב אותך. אתה מחויב להתפלל אחרת, להתנהג אחרת, זה מוציא אותך, זה מוציא ממך הרבה יותר ממה שתהיה בתור איזה רב ורק רב. אלה הם פני הדברים. התפקיד באמת עושה את האדם, ועושה את העמל, כי איך שמסתכלים עליך זה למעשה איך שאתה מסתכל על עצמך. כמה זה מחייב אותנו להסתכל טוב על תלמידינו! הכוח המעצב של הציפייה - חוני המעגל רבי חיים צבי פרידלינג, בעל "שפתי חיים", כותב בספרו דבר מרתק. חוני המעגל היה מגדולי הדור. שבעים שנה הוא ישן (סיפור חוני המעגל הישן מובא בגמרא במסכת תענית דף כג ע"א), וכשהתעורר ובא לבית המדרש והעלה סברה נפלאה, אמרו החכמים: "הסברה הזאת היא ממש כמו הסברה של חוני המעגל". אמר להם: "זה אני!" ולא האמינו לו ולא כיבדוהו כראוי. מי יאמין לו? הרי שבעים שנה לא ראו אותו. זה נעלם ואיננו. מי יאמין שקבור שבעים שנה מופיע פתאום ונראה כמו קודם כניסתו לשינה? אף אחד לא יאמין לו, ואז אמר חוני: "ריבונו של עולם, או חברותא או מיתותא", והמית עצמו. הרי לא מדובר בסתם בן אדם, אלא באדם גדול מהגדולים, אז למה הוא לא הלך לבית המדרש, ישב בצד, ואמר: "אני אלמד לבד"? רואים שאדם גדול, כמו גדול הדור, כמו חוני המעגל, צריך את "הערכת החברה", וזו אינה פחיתות. כי ככה אדם בנוי. האדם בנוי כך שאם החברה מעריכה אותו היא מעלה אותו, ואם החברה מזלזלת בו היא מורידה אותו. הגמרא במסכת הוריות (דף יג ע"א) אומרת: "אם שניים טובעים בנהר, תלמיד חכם ומלך ישראל, את מי נציל תחילה?" נניח שיש עבירה, ואנחנו יכולים לזרוק חבל לאחד, ואין לנו שני חבלים, את מי נציל תחילה? אומרת הגמרא: מצילים תחילה את תלמיד החכם. מדוע? שאלה זו נפלאה, שהרי המלך ממלא תפקיד חשוב אצלנו. כתוב "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו). הגמרא אומרת שהמלך - "כל ישראל ראויים למלוכה". האם כל ישראל ראויים למלוכה? האם אדם רגיל ראוי למלוכה? המלך הוא מלך. האם ייתכן שכל אדם ראוי למלוכה? אנו רואים דוגמה ממשה רבינו, שכאשר חשבו לעשות אותו לגואל, מה הוא אמר לקדוש ברוך הוא? "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד, יג). "ריבונו של עולם, כל אדם יוכל להתאים". והאמת היא שכל אדם יכול להתאים לתפקיד, אם רק יעמוד בציפיות. אין לנו מושג ביכולתו של אדם, ואין לאדם מושג ביכולתו שלו עצמו. אומרים בשם רבי ישראל סלנטר את המשפט: "לא מי שיודע מדבר, אלא מי שמדבר יודע". כלומר, תתחיל לדרוש בציבור ותראה שאתה יכול. אין דבר כזה שאין כוחות לאדם. היום אומרים שהתפקיד עושה את האדם. חומרת המלבין פני חברו רבי יצחק הוטנר אומר שכולנו יודעים שהמלבין פני חברו כאילו שופך דמים (בבא מציעא נח ע"ב). במה זה מתבטא? הגמרא אומרת: "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים", רואים זאת כי "אזיל סומקא ואתי חיוורא" - הולך האודם ובא הלובן. מדוע זה כך? הרי זה לא ממש שפיכת דם! מה ההשוואה? השאלה של רבי יצחק הוטנר מקבלת תשובה נפלאה. ברגע שמישהו מהחברה מבייש את השני, אז אתה יודע שהחברה מסתכלת עליך בעין עקומה, ומזה אתה נופל. זה יוצר מחיצה אש בין הסביבה לבינך, ואתה יורד מגדולתך למקום נמוך. עושים אותו לחצי במה שהיה יכול להיות. אילו לימד את כל התלמידים והאריך ימים בטוב, היו הדברים אחרים. אך עכשיו הוא יורד מגדולתו. הדברים נוגעים מאוד ללבו של אדם. רבי יוחנן אמר, כמובא בגמרא: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז" (תענית כ ע"ב). האדם זקוק להערכת הסביבה ולקבלתה אותו. ואם מלבינים את פניו - הרי זה כשפיכת דמים ממש. מצב של "עין רעה" כתוצאה ממגבלות גופניות בספר העקידה (שער פב) מביא רבי יצחק עראמה בשם המקובלים, שבלעם היה בעל "עין רעה". ממה נבעה העין הרעה של בלעם? וכך כותב: "עין רעה מחסרון האברים בו ובחולשת הבניין הגופני וחסרונו, שהיה בלעם סומא באחת מעיניו וחיגר באחת מרגליו". מה הוא אומר? למה בלעם רכש "עין רעה" על כל העולם כולו? כי כל העולם כולו הסתכל עליו ברחמים. ואם האדם לא מתגבר על זה - מי יכול לומר שהוא יתגבר? ההתגברות היא עניין אישי של האדם, ומי שלא מצליח להתגבר, אינו אשם בכך. עליונות העבודה הפנימית בסופו של דבר, התמימות האמיתית היא תמימות המידות, כפי שלימדנו רבינו בחיי. אדם תמים הוא אדם שלם במידותיו, בלבו ובמעשיו. מומים חיצוניים אינם משקפים את מהותו האמיתית של האדם, אך הם משפיעים על תפיסתו בעיני הבריות. המגיד מקוזניץ אומר שפעם ראה את הבעל שם טוב בחלום, וגילה לו סוד גדול: "כשהתחלתי להסתופף אצל הצדיקים, הרגשתי ממש איך שאני מתעלה מיום ליום". נראה שאדם מתגדל ומתעלה בכל יום ממש, אך כשהוא כבר גבוה - לא רואים את ההתקדמות, אף שהיא אדירה יותר. וכמו שהשרץ רץ, רץ, רץ, ואינו מתקדם, כך יש אנשים שמתקדמים בלי להרגיש. עלינו להכיר במגבלות אנושיותנו ולהשתדל להתעלות מעליהן, מתוך הבנה שהחתירה לשלמות מתחילה מבפנים. ובכל זאת, כאשר אנו עובדים את ה' בציבור, עלינו לעשות זאת בכבוד הראוי, בגדים נאים, ומראה מכובד - לא לשם החיצוניות עצמה, אלא כדי לרומם את עבודת הקודש בעיני כל הרואים. הלימוד החשוב מפרשת המומים הוא כפול: מצד אחד, עלינו להכיר שהקב"ה מביט בלב, ומצד שני - עלינו לכבד את דרכי התורה שמתחשבת בטבע האדם המתפעל מהחיצוניות. שני אלה יחד מביאים לשלמות העבודה, לקידוש השם, ולהתעלות עם ישראל.